מאת: מוטי הופריכטר תאריך עידכון: 18/4/20
הקדמה
בסדנאות מצוינים אנחנו עוסקים בדיבור מול קהל בשני סוגים של אירועים: הרצאה וראיון עבודה. לכאורה מדובר בשני אירועים שונים, אך יש בהם גם הרבה מן המשותף: בשני האירועים הדובר צריך לשכנע את המאזינים בנכונות של רעיון כלשהו, ואולי גם להניע אותם לפעולה (בין אם זה להתחיל לעשות ספורט, להפסיק לאכול בשר, או סתם לקבל אותו לעבודה). מאמר זה יסקור את העקרונות של דיבור אפקטיבי בפני קהל בהרצאה.
המדריך מבוסס בראש ובראשונה על יותר מ-6,000 שעות של הרצאות והנחיית קבוצות שלי, אך אני גם נתלה באילנות גבוהים ממני בהרבה, המלצותיהם של טובי המרצים בעולם, כפי שכונסו והוצגו בספר הנהדר שכתב כריס אנדרסון, המדריך הרשמי של TED לדיבור בפני קהל.גם הדוגמאות המצולמות נלקחו מתוך מספר הרצאות מובחרות שניתנו לאורך השנים ב TED.
בעידן הטכנולוגי שבו יותר ויותר פעולות אנושיות מוחלפות בתהליכים אוטומטיים ובמכונות חכמות, המיומנות של דיבור בפני אנשים נחשבת לאחת המיומנויות האנושיות החשובות בשוק העבודה של המאה ה-21. ברם, רבים סובלים מחרדת קהל – חרדה המתבטאת במגוון תופעות לא נעימות החל מזיעה קרה לאורך העורף וכלה באובדן עשתונות מוחלט כשעולה הצורך לדבר בפני קבוצה של יותר משלושה אנשים.
החדשות הטובות הן שהמיומנות הזו נרכשת. ולראיה כדאי להקדיש 7.5 דקות להרצאה הזו, של ריצ'ארד טוררה, ילד בן 12 בן בשבט המסאי בקניה, שטס לראשונה בחייו כדי לדבר בכנס של TED באנגלית רצוצה על הדרך הטכנולוגיות שמצא כדי להגן על עדר הבקר של משפחתו ושכניו מהאריות שנהגו לטרוף אותם. מעבר לכך שההרצאה מעוררת השראה, היא מסבירה את
הכלל הראשון שצריך לזכור כשמרצים: תהיו עצמכם. בלי מסיכות ובלי זיופים. האותנטיות עובדת.
שלוש שאלות היסוד:
כדי לבנות הרצאה באופן נכון יש לתת מענה לשלוש שאלות בסיסיות:
- למה לדבר מול קהל?
- מה אני רוצה לומר לו?
- איך אני עושה את זה נכון?
למה לדבר מול קהל?
זה פשוט: כי יש לכם רעיון בעל ערך לתת לקהל, ואתם מעוניינים שהרעיון הזה יתקבל אצלו ויחולל אצלו שינוי כלשהו (זה הכלל השני).
אולי לא כ"כ פשוט. בוא נתעכב על שלוש מילות המפתח במשפט הזה: רעיון, לתת, שינוי.
רעיון. בדרך השלילה: אם אין לכם משהו בעל ערך, שהגיתם, למדתם, חוויתם, משהו ששווה לשתף אותו עם עוד אנשים, אתם משוחררים. אני מתכוון לזה, תגלשו למקום אחר. חבל על הזמן שלכם, ועוד יותר על הזמן שאנשים יבזבזו על הרצאה או שיחה חסרת ערך.
רגע לפני שאתם עוזבים אציין משהו חשוב: רעיון בעל ערך לא חייב להיות תרופה לקורונה או יוזמה לעצירת ההתחממות הגלובאלית. הוא יכול להיות משהו קטן שיעזור לאנשים. לפני מספר שנים ניסיתי לשפץ מקלחת בבית בכוחות עצמי, ללא עזרה מאנשי מקצוע. זו הייתה הרפתקה מטורפת שכמעט עלתה לי בחיי הנישואין שלי, אבל בסופו של דבר זה הצליח. אני זוכר שיום אחד ישבתי מול מוכר בחנות לאביזרי אינסטלציה וביקשתי אינטרפוץ (ברז האמבטיה שנמצא מתחת לקיר ). למרבה המבוכה המוכר שאל אותי: אתה צריך אינטרפוץ 4 דרך או 3 דרך. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר ואשתי שישבה לצדי לכסנה בי מבט קטלני של חוסר אמון. ביקשתי סליחה ורצתי לשירותים. גוגל לא אכזב ומצאתי סרטון קצר של אינסטלטור חביב בשם קובי שמסביר בדיוק מה ההבדל בין שניהם. יצאתי מהשירותים, חזרתי למוכר ואמרתי לו בביטחון: 3 דרך, למול עיני המשתאות של אשתי. לא ברור אם קובי היה מודע לכך שהסרטון שצילם יציל מספר שנים מאוחר יותר את כבודו של אינסטלטור חובב.
לתת. ההרצאה צריכה לבטא רצון כן של המרצה להעשיר את הצופים, לתת להם תמורה הולמת תמורת הזמן שלהם. הרצאות שעניין שיווק מוצר או שירות כלשהו לא נחשבות נתינה, אלא לקיחה. לתשומת לבכם.
שינוי. זה לא כ"כ פשוט. אם הרעיון שלכם באמת מחדש משהו לצופים, סביר להניח שתיתקלו בהתנגדויות הרגילות: חשדנות, אטימות, חוסר אמון או סתם חוסר הבנה. הטמעת הרעיון אצל השומעים אותו מחייבת לתת תשובות מדויקות לשתי השאלות האחרות: מה? ואיך?
מה אני רוצה לומר
רעיון מרכזי
כאמור לעיל, מתחילים מרעיון, תמה מרכזית שצריכה להיות שזורה לאורך כל ההרצאה.
כלל אצבע לקיומו של רעיון טוב: אתם מסוגלים לנסח אותו בלכל היותר 15 מילים ממוקדות. לא הצלחתם? תמשיכו לחשוב.
במדריך של TED מופיע צ'ק-ליסט לפיתוח התמה:
ü האם הוא מעורר סקרנות?
ü האם חשוב לקהל לדעת את זה?
ü האם ההרצאה היא בקשה או מתנה?
ü האם המידע חדש או שכבר קיים?
ü האם אני יכול באמת להסביר את הנושא בזמן שיש לי, יחד עם דוגמאות?
ü האם הידע שלי מספיק כדי שההרצאה תצדיק את השקעת הזמן של המאזינים?
ü האם האמינות שלי מספיקה בשביל לעסוק בנושא הזה?
ü אלו 15 מילים מתמצתות את ההרצאה שלי?
ü האם 15 המילים האלה ישכנעו מישהו להקשיב להרצאה שלי?
מבנה ההרצאה
ניתן לדמות הרצאה לעץ, כשהרעיון המרכזי הוא הגזע שלו. מדי פעם עוברים לענפים, סיפורים ודוגמאות. אבל חשוב לחזור לגזע, הרעיון שלנו ולהתקדם לאורכו ע"מ שלא נלך לאיבוד.
סיר קן רובינסון, המרצה הפופולארי ביותר (בצדק) ב TED מציע סכמה של מבנה להרצאה.
1. הקדמה – על מה נדבר
2. הקשר – למה הנושא הזה חשוב
3. המושגים העיקריים – התיאוריה, טיעונים, דוגמאות
4. השלכות מעשיות שהקהל יכול לאמץ (המתנה)
5. מסקנה – סיכום ההרצאה
הרצאות יכולות בנויות באופן שונה, ע"פ מה שמתאים לכם. יצירתיות וסגנון אישי חשובים גם במבנה. יחד עם זאת, מדובר לדעתי בהצעת מבנה לא רעה, לפחות למרצה המתחיל.
איך אני אומר את זה?
(הכלל השלישי) Less is More
"התער של אוקהם" הוא עיקרון ידוע בפילוסופיה של המדע האומר שבהינתן שתי תיאוריות המסבירות תופעת טבע מסוימת, נעדיף את הפשוטה.
העיקרון הזה נכון גם בדיבור. אם אפשר לומר משהו ב-4 מילים או ב-8 מילים, עדיף הנוסח הקצר.
דוגמא מפורסמת היא נאום גטיסברג של נשיא ארה"ב אברהם לינקולן במהלך מלחמת האזרחים. הנאום הזה נכנס להיסטוריה האמריקאית והוא אחד הטקסטים הכי מצוטטים בעולם.
הוא מכיל 272 מילים, עשרה משפטים, ולינקולן דיבר פחות מ-3 דקות.
מעטים יודעים שבאותו אירוע, לינקולן לא היה הנואם העיקרי. קדם לו מלומד ואיש ציבור מפורסם באותה התקופה, אדוארד אוורט שנשא נאום מליצי בן 13,609 מילים במשך כשעתיים. זה בסדר שאתם לא יודעים מי זה אוורט, לא הרבה יודעים. אבל את לינקולן אתם זוכרים. Less is More.
רוצים דוגמא ויזואלית מתחום השיווק ברשת? התבוננו בשני אתר המכירות האלה וחישבו מאיפה הייתם רוצים לקנות.
הערה חשובה בנושא תמציתיות: עדיף לדבר על פחות נושאים, ולפנות זמן להתעמקות, הסברים על חשיבות הנושאים שנותרו ומתן דוגמאות. אם תדברו על הרבה נושאים בשטחיות, הקהל לא יבין אתכם. תפסת מרובה – לא תפסת.
כשתכינו את ההרצאה שלכם תגלו שככל שהיא קצרה יותר, לוקח יותר זמן להכין אותה.
חיבור מהיר לקהל
למה אנחנו צריכים להתחבר לקהל? הרי באנו להרצות, לא לרכוש חברים.
כתבתי כבר למעלה שאנשים נוטים להיות ספקניים, להשתעמם בקלות ולגלות חוסר אמון כלפי רעיונות חדשים שמגיעים מאנשים זרים. הם מגיבים טוב יותר לאנשים שהם מרגישים חיבור כלשהו אליהם, ובגלל שאנחנו יוצרים רושם ראשוני במהירות, החיבור יושג או לא יושג כבר בשניות הראשונות של ההרצאה. איך אפשר להשיג אותו?
קשר עין – בתרבות המערבית קשר עין יוצר חיבור והקשבה. אם אתם רוצים את הקהל שלכם אתכם – תסתכלו לאנשים בעיניים. זה עוזר לא רק להם, אלא גם לנו, המרצים, כפי שאסביר מאוחר כשנדבר על חרדת קהל.
חיוך – רבות נכתב ונאמר על ההשלכות הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות של הפעולה הזו של מתיחת זוויות השפתיים כלפי מעלה. אסתפק בכך שאקבע שהחיוך של המרצה יצר תחושה של נינוחות וקירבה אצל הצופה. זה עובד. חייכו לקהל שלכם. זה יעשה להם ולכם טוב.
הומור. אי אפשר להפריז בחשיבות הצחוק. כדי להבין את זה כדאי מאוד לצפות בהרצאה הכי נצפית בהיסטוריה של TED. המרצה, סיר קן רובינסון, איש חינוך בריטי בגיל העמידה שנראה איך נאמר בעדינות, לא בדיוק ביונסה, ומדבר על חינוך בבתי ספר יסודיים. נשמע מעניין? לא כ"כ, אבל 65 מיליון צופים חשבו אחרת.
ספרו סיפור. קצת אחרי שאבות אבותינו גילו את האש, הם גילו כמה כיף להתקבץ ביחד בערב ליד מדורה, להתחמם לאורה ולשמוע סיפורים של זקני השבט. מאז ועד היום אנחנו אוהבים סיפורים, וקולטים מסרים יותר טוב בעזרתם. לא מסכימים? תיזכרו בקריוס ובקטוס שלימדו אותנו לצחצח שיניים, ובנפתלי שלימד אותנו להשתמש בסיר.
אם תשכילו כבר בתחילת ההרצאה שלכם לשלב סיפור שמשלב הומור והמעטה בערך עצמכם (אל חשש, אח"כ יהיה לכם מספיק זמן להרים לעצמכם), התחלתם טוב.
דוגמא נהדרת לשילוב הזה אפשר למצוא ב-3 הדקות הראשונות של ההרצאה של אמסטו סירולי ב TED. יכולים לצפות גם בכולה, היא מרתקת.
כריס אנדרסון מסכם את עניין החיבור לקהל בעצה פשוטה, נהדרת בעיניי: חישבו על הקהל כעל חברים. הושיטו להם יד.
פתיחת ההרצאה
בדקה הראשונה של ההרצאה ייווצר או לא ייווצר החיבור לקהל, ותיקבע רמת הקשב והפתיחות שלו. איך תשיגו פתיחה טובה?
דרמה. במידה וקיימת דרמה בסיפור שאתם הולכים לספר, הציפו אותה כבר בפתיחה. דוגמא מעולה אפשר לראות בדרך שבה פתחה הקומיקאית מייסון זאיד שסובלת משיתוק מוחין את הרצאת טד שלה. אני לא שיכורה, אמרה לצופים, אבל הרופא שיילד אותי היה…
הערת אזהרה: אל תגזימו עם הדרמה. תזכרו את מוטיב הדרמה בתכניות הריאליטי הישראליות בשנים האחרונות. דומה שכבר אי אפשר לבוא לתכנית בישול עם כישורי בישול בלבד. צריך להיות יתום/נכה/אסיר משוחרר/בן מיעוטים/כולם ביחד. אז די, לא צריך להגזים, ובטח לא לזייף סיפורים.
יצירת סקרנות. הציגו שאלה מעניינת, ואל תתנו את התשובה עליה מיד. תנו רמז לעתיד לבוא, אך תשאירו משהו להמשך. מלתעות נחשב עד היום כאחד מסרטי האימה המשפיעים ביותר. חפשו את הכריש בטריילר שלו. ספוילר: לא תמצאו אותו. גם בסרט עצמו הכריש מופיע רק לקראת הסוף, ויש אומרים שהאיפוק שהפגין סטיבן שפילברג הצעיר בחשיפה המאוחרת, הוא סוד ההצלחה המסחררת של הסרט.
איפה הכריש? מלתעות (1985) בימוי: סטיבן שפילברג
הצגת תמונה או חפץ מעניינים. האמנית אלכסה מיד פתחה את הרצאתה בהזמנת הקהל להתעמק בציור הזה. אני מזמין אתכם לצפות בהרצאה שלה, כדי להבין עד כמה הציור מיוחד.
סיום ההרצאה
שריונרים מכירים את המושג "לסיים בהגבהה". זה נכון גם להרצאות. אנחנו זוכרים טוב יותר את מה ששמענו בסוף, ומה שתאמרו בסוף, זה מה שהקהל ילך אתו הביתה.
טיפים לסיום מוצלח:
לא לסיים בשאלות. את הפרק של שאלות הקהל תבצעו לפני הסיום, ותשמרו קצת זמן למשפטי סיום שלכם, מתוכננים מראש.
לא לסיים בסרטון. זו טעות נפוצה (שגם אני חטאתי בה לא מעט, בעבר). הסיום שייך לכם. זה מה שהקהל רוצה. משהו שלכם, שאי אפשר לראות ביוטיוב.
זום אאוט. זה הזמן לצאת מנושא ההרצאה הספציפי, ולדבר על הקשרים רחבים יותר, שהקהל יכול ליישם בתחומים אחרים.
התחייבות אישית לביצוע פעולה. צפו בשחיינית דיאנה ניאד שמספרת על שלושה ניסיונות כושלים שלה לשחות מקובה לפלורידה שנכשלו ומסיימת בהתחייבות מפתיעה לעמוד באתגר.
ספוילר: היא הייתה בת 62 כשהתחייבה לכך, ושנתיים מאוחר יותר חזרה לטד, אחרי שעמדה במשימה.
קריאה לפעולה – אם אתם מעוניינים להניע את הקהל שלכם לאיזשהו שינוי, זה הזמן לדבר על כך (הפסיקו לעשן, התחילו למחזר, תתחילו להתנדב וכו').
סגירת מעגל. אם תצליחו לפתוח באיזשהו סיפור, ולחזור אליו בסיום, הקהל יזכור זאת.
השראה פואטית. ציטוט משיר, ספר או סרט שניתן לקשר לתוכן שלכם, עשוי לגרום להתרוממות רוח בקהל.
עזרים חזותיים
האם להיעזר במצגת?
הנטייה הכמעט אוטומטית היום היא לענות בחיוב על שאלה זו, וללוות הרצאות במצגת. יש בכך הרבה טעם – הטכנולוגיה שמאפשרת לשלב בפשטות תמונה, קול,
סרטים וגרפיקה בהרצאות היא מכפיל כוח עצום.
האמרה שתמונה אחת שווה אלף מילים, היא אמנם קלישאה, אבל קלישאה נכונה. לא משנה כמה מילים נכתוב על אימת מלחמת האזרחים בסוריה. האפקט שלהן על הקורא לא יתקרב כלל לאפקט של התמונה הטרגית הזו של גופתו של איילן כורדי, פעוט בן 3 שטבע יחד עם אמו ואחיו בעת שניסו להימלט ליוון.
תוכנה להכנת מצגות
התוכנה הנפוצה ביותר היא PowerPoint של מיקרוסופט (למשתמשי MAC יש תוכנות ייעודיות אחרות). היתרונות בה גדולים: היא זמינה, נוחה מאוד לעבודה ותומכת בעברית באופן מלא. יחד עם זאת, הנראות שהיא מייצרת מוגבלת ביחס לתוכנות אחרות.
קיימות לא מעט תוכנות בשוק. אני נהנה מאוד לעבוד עם Prezi.
העיקרון החזותי ב Prezi הוא שיבוץ השקופיות במרחב אחד דו ממדי, ושיטוט ביניהן בדרך של זום אין וזום אאוט.
יש לPrezi גם חסרונות: התמיכה שלה בעברית די מוגבלת. היא גם לא ידידותית לטקסטים ארוכים, אך אני רואה בכך יתרון: Less is more.
ניתן לייבא גם שקפים מ PowerPoint, מה שמאפשר להתגבר על רוב הבעיות.
שימוש נכון במצגות
האמת, לא משנה באיזו תוכנה תשתמשו, ובלבד תהיו מודעים לסכנות שטמונות בשימוש לא נכון במצגת, ותשמרו על העקרונות הבאים:
התאמה בין הטקסט המדובר לבין השקופית.
כשאנחנו מקרינים שקופית ומדברים במקביל, אנחנו מפצלים את זרימת האינפורמציה של הצופים לשני ערוצים: קול ותמונה. הם צריכים להיות מסונכרנים ביניהם כך שהתמונה המוקרנת תתמוך במילים המדוברות של המרצה.
השקופית איננה תחליף למרצה
בסדנאות שלנו שעוסקות בדיבור מול קהל, הטעות הגדולה ביותר שאני מזהה בהרצאות ההתנסות של המשתתפים, היא העמסת המלל המדובר, על השקופית, והקראתו לצופים. הנזקים בפעולה זו מרובים:
ראשית, הצופים קוראים מהר יותר מקצב ההקראה של המרצה. התוצאה היא שעד שהוא מסיים, הם כבר מתחילים להשתעמם.
שנית, כשהמרצה עובר להקראה, הוא מוותר על קשר העין עם הצופים, הטון שלו נהיה משעמם יותר מזה של דיבור חופשי, והוא יוצר תחושה לא נעימה של אדם, שלא ממש בא מוכן לדבר עם קהל. ביג נו נו.
בלי ספוילרים
תמונה צריכה לשאול שאלה, לייצר סקרנות, להדגיש מסר, לתמוך. אם היא תכלול את כל המסר, היא מייתרת את המרצה, הוא יכול להסתפק בשליחת המצגת בדוא"ל לצופים. התבוננו בשתי השקופיות שבאות ללוות הסבר של מרצה על חורים שחורים. איזו מהן מותירה מקום למרצה?
המלצות טכניות:
- בנו את המצגת במסך 16:9. נראה טוב יותר ממסך ברירת המחדל 4:3.
- שימרו על רקע פשוט ולא מצועצע, למרות שפע התבניות שהתוכנות מציעות.
- בחרו תמונות ברזולוציה גבוהה. תמונות ברזולוציה נמוכה אולי ייראו טוב על מסך המחשב שלכם, אבל על מסך מקרן הן ייראו מפוקסלות.
- גופנים – תבחרו בגופנים פשוטים, הם אולי פחות יפים, אבל יותר קל לקרוא אותם. גם הסיכון שהם לא קיימים במחשב שישמש אתכם בהרצאה (אם הוא לא שלכם), קטן כך.
- גודל גופן – גודל אחד לכותרת, גודל קטן יותר לטקסט. אל תשתמשו ביותר גדלים, זה רק יעצבן את הצופים.
- צבע הטקסט – מה שאתם אוהבים ובלבד שישמור על ניגודיות מצבע הרקע או התמונה שעליה הוא מופיע. צבע בהיר על רקע כהה ולהפך.
את הניגודיות ניתן אך לא מומלץ להשיג גם באמצעות הצללה או מתן מסגרת לאותיות הטקסט. - לא יותר משני צבעים לטקסט במצגת אחת. זה מעייף את הצופה ומוציא מריכוז.
לאחר הכנת המצגת התרחקו ממסך המחשב או צפו בה על מסך גדול, כדי לראות איך הצופים יראו אותה.
אפקטים – נהדרים למצגות בתמצווש, כאב ראש מיותר בכל מצגת אחרת. האפקטים היחידים השימושיים לטעמי הם הכנסה מדורגת של טקסט שמורכב מכמה סעיפים כאשר המרצה רוצה לשלוט בקצב חשיפתם, ואפקט עמעום פשוט שמכניס תמונה או מעלים אותה.
- סרטונים – תוספת נהדרת. וודאו רק שהם לא ארוכים מדי.
כשאתם משתמשים במצגת בסרטונים ישירות מהרשת, אתם לוקחים את הסיכון שבמקום ההרצאה לא יהיה אינטרנט זמין או שיהיה איטי מדי. במידת האפשר, עדיף להוריד את הסרטונים ולהטמיע את הקבצים במצגת.
שמירת מצגת בדיסק און קי בתיקייה אחת, דחוסה. - גיבוי ובדיקות – מרפי עובד שעות נוספות בהחרבת מצגות. עד שלא תבדקו בעצמכם שהמקרן עובד, שהמצגת ששלחתם במייל נפתחה היטב ובמחשב המקומי יש את הפונטים שהשתמשתם בהם, שהמחשב מנגן את הסרטים ולא מקרטע, לא תהיו רגועים.
אם אתם יכולים, השתמשו במחשב שלכם. אם לא, הביאו אתכם את המצגת וכל החומרים הנלווים בדיסק און קי, ובדקו אותה על המחשב המקומי, מספיק זמן מראש.
דיבור חופשי או הקראה
האם לדבר בע"פ או להקריא מהכתב?
קהל מגיב טוב יותר באופן מובהק לדיבור חופשי. הסגנון הזה מאפשר למרצה להתבונן בקהל, לשמור על קשר עין, להגיב לקריאות ביניים, לאלתר קצת. בקיצור, לשמור על חיות בהרצאה שלו.
הקראה מהכתב הרבה פחות ספונטנית. זה חיסרון משמעותי אך גם יתרון. כשמקריאים מהכתב, לא מסתכנים בשכחה ו Black-out, וגם לא חורגים ממסגרת הזמן המוקצית.
יש גישת ביניים שמציעה להגיע עם ראשי פרקים כתובים, ולהציץ בהם מדי פעם.
מה הגישה המומלצת? מה שנוח לכם. אם המרצה לא מסתדר בשום אופן עם דיבור חופשי, אין צורך שיכפה על עצמו את הסגנון הזה. התוצאה תהיה טובה פחות מהקראה.
יחד עם זאת, בכל הגישות שתבחרו, אתם מחויבים ל-3 דברים: חזרות, חזרות, עוד חזרות.
חזרה, לבד מול המראה ואח"כ מול מישהו קרוב שייתן משוב כן, תאפשר למקריאים לשלוט בהרצאה כמעט בע"פ, ואז ההקראה תישמע כמו דיבור.
החזרות יגרמו גם למדברים באופן חופשי לשלוט בטקסט כאילו למדו אותו בע"פ, והסיכון לבלבול ושכחה יקטן.
התוצרים של שתי שיטות ההרצאה יתקרבו זו לזו מאוד.
לסיכום חלק זה – תכנון וחזרות הם חובה. מעטים מאוד הם המרצים שיכולים לאלתר מול קהל ללא הכנה מוקדמת, ולהשיג תוצאה סבירה.
גם כאן אפשר ללמוד משהו מקן רובינסון:
" דברו עם הקהל ולא אליו. אני מאלתר לעיתים, אך כשאני עולה על הבמה, אני יודע תמיד מה אני רוצה להגיד לפני שארד ממנה ".
קול ותנועה
במאני טיים, על הבמה, כלי העבודה העיקרי שלכם הוא גופכם. השתמשו בו באופן מושכל.
קול
הכלי החשוב ביותר. דברו באופן חי. הקפידו על טונציה נכונה שמדגישה פואנטות. השתהו כשצריך, הרימו את הקול מדי פעם, שימרו על גיוון.
תנועה
יש מרצים (מעטים) שיושבים. הרוב עומדים, חלק נעים במרחב שהבמה מאפשרת להם. תנועה היא דבר טוב, אך יש להימנע מהתרוצצויות מרובות שמעייפות את הקהל.
סגנון הדיבור והתנועה שלכם צריך להיות בעיקר – שלכם. אל תהיו מישהו אחר.
לא לפחד מהפחד
אז מה עושים עם חרדת הקהל?
התשובה פשוטה: עושים בכל זאת.
הפחד, עד רמה מסוימת הוא גורם מעורר מוטיבציה. השתמשו בפחד מהכישלון כדי לדרבן את עצמכם לחדד ולהקציע את הטקסט שלכם עד שיבריק ממש.
קצת מדיטציה ועבודה על הנשימות לפני ההרצאה עשויות לעזור מאוד.
שתו מים. האדרנלין שמופרש כשאנחנו פוחדים, מייבש את הפה. חשוב לשתות.
קחו אתכם חטיף אנרגיה והשתדלו לאכול ארוחה קלה לפני ההרצאה.
כשאתם עולים לבמה, אל תתחילו ישר לדבר. השתהו רגע, סירקו את הקהל בעיניכם, סמנו כמה "חברים" חדשים, וחייכו אליהם. זה יקנה לכם שותפים סמויים בקהל, וירגיע אתכם. כמו שכתבתי קודם, זה גם יקל על הקהל להתחבר אליכם.
והכי חשוב: ברגע האמת, כשאתם על הבמה, מתחילים לדבר ומרגישים שהברכיים רועדות, אין אוויר, הראייה מיטשטשת – הכל בסדר. באמת. כל מה שצריך לעשות זה לעצור רגע, ולומר לקהל: "סליחה, אבל אני קצת מתרגש לעמוד פה מולכם עכשיו". הקהל, כל קהל, יעשה את ההפך ממה שאתם חרדים ממנו. הוא יתגייס, יעודד אתכם, יהיה עוד יותר קשוב וברגע שתירגעו, יכבד אתכם במחיאות כפיים. נשמע מסובך, אבל זה לא כך. חנכתי בסדנאות שלנו מאות אנשים שזו הייתה להם ההרצאה הראשונה בחייהם. רבים מהם התרגשו מאוד. אלה שלא חששו להודות בהתרגשות הזו בפני הקהל, הופתעו מהפרגון ושיתוף הפעולה שלו.
והכי חשוב
זהו, עד כאן להיום. את הכלל החשוב ביותר שמרתי לסוף: באנו ליהנות. כשאתם עולים על במה, בין אם זה בבנייני האומה ובין אם זה במתנ"ס בנווה חמציצים, זכרו שיושבים שם כמה אנשים (וזה לא ממש משנה אם מדובר בשלושה או בשלושים אלף) שאשכרה באו כדי להקשיב לכם. תעופו על זה.